הליך פשיטת רגל הפך זה מכבר לאלטרנטיבה ראויה להסדרת חובות. במסגרת ההליך, החייב משלם צו תשלומים בסיומו יופטר מכל חוב בר תביעה שהתגבש עד למועד מתן צו לפתיחת הליכים.

עד ליום 15.09.2019 הליכי פשיטת רגל התנהלו מכוח פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980. החל מתאריך זה, הליכי פשיטת רגל מתנהלים מכוח חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018.

אז מה ההבדל בין החוק החדש לבין הפקודה בקביעת צו התשלומים ? האם כללי החישוב זהים או משתנים?

בתקופת הפקודה, נבנה מחשבון לחישוב דמי המחיה שיש להותיר בידי החייב בהתאם למסקנות וועדת חריס. אולם, העוסקים בתחום (עורכי הדין בכונס הרשמי והנאמנים במחוזות השונים) סטו במקרים רבים מהמלצות המחשבון. המחשבון נועד לשמש ככלי עזר לחישוב התשלום החודשי, אולם הכלי נזנח משום שלא אימצו את תוצאותיו.

בפועל, צו התשלומים הראשוני אשר ניתן במעמד צו הכינוס היה נמוך מאוד והוא התבסס על נתוני החייב בבקשה הפותחת. בשלב מקדמי זה, החייב טרם נחקר במשרד המנהל המיוחד. כמו כן, טרם נבחנו הוצאותיו, הכנסותיו, מצבת חובותיו ונכסיו. 

במועד הדיון בהכרזה, מתקבלת תמונה מקפת יותר ביחס לחייב ובעת הזו היה ניתן לגבש תוכנית פירעון שתתאים למידותיו. תוכנית הפירעון השתנתה מחייב לחייב ע"פ הגורמים הבאים: התרשמות המנהל המיוחד במעמד החקירה, גובה תביעות החוב שהוגשו, מס' הנושים, סיווג הנושים (דין רגיל, דין קדימה, נושה מובטח), גיול החוב, מצב רפואי של החייב ובני משפחתו, נסיבות אישיות, סטאטוס משפחתי, גיל, פוטנציאל השתכרותו ושל זוגתו, הכנסות ילדיו הבגירים הגרים עמו, עתודות כלכליות, נכסים וכספים בני מימוש, הכנסה פנויה בפועל, עמידה בחובות ההליך, נסיבות ההסתבכות ועוד. 

שינוי בגובה הצו

היבט נוסף שיש ליתן עליו את הדעת הוא שינוי בגובה הצווים: בתקופת הפקודה, היתה זו משימה פשוטה שהסתיימה לרוב בפנייה למנהל המיוחד או לבית משפט.

שונים הם פני הדברים בחוק החדש אשר נכנס לתוקף בתאריך 16.09.2019. בחוק זה, הסמכות המשפטית להחליט בעניין גובה צו התשלומים מסורה באופן בלעדי לממונה על הליכי חדלות פירעון. כמו כן, שינוי צו התשלומים הפך למשימה מורכבת ומתישה. 

ראשית, החלטות בנוגע לצו תשלומים הם בגדר החלטה אחרת, כך שלמעשה הערעור עליהם כפוף

לרשות בית משפט על פי סעיף 350(ב) לחוק. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי לא קיים הכלל של סופיות

הדיון בנוגע לצווי התשלומים, אשר יכולים להשתנות מספר פעמים בהליך.

חישוב דמי מחיה

לגבי אופן החישוב, סעיף 156 לחוק עוסק בתשלום דמי המחיה בתקופת הביניים, קרי עד למתן צו לשיקום

כלכלי. המדיניות שאומצה על ידי הממונה הינה החלופה המנויה בסעיף 156(ב): הממונה קוצב צו

תשלומים עיתי ומותיר את הכנסותיו של היחיד לצרכיו.

בחוק החדש, דמי המחיה מוגדרים כסכום הדרוש ליחיד להוצאות מחיה בסיסיות לשם מחיה בכבוד. עוד נקבע בחוק כי אופן חישובם של דמי המחיה ייקבע בתקנות ע"י שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.

כאן בדיוק הבעיה ! נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא נקבעו כללי מחיה בכבוד על ידי שר המשפטים, משום שוועדת החוקה לא התכנסה מאז פיזור הכנסת ה-20 בתאריך 26.12.18 .לפיכך, בהעדר כללים מנחים, נדרש הממונה לקבוע מדיניות ברורה ואחידה לחישוב התשלומים החודשיים שיקבעו על ידו בהתאם להוראות סעיף 156 לחוק.

ביום 13.05.20 פרסם משרד המשפטים נוהל לקביעת דמי מחיה בכבוד אשר נועד לשמש אמות מידה לקביעת תשלום חודשי לחייב. כמו כן, ביום 31.08.20 הוקם צוות בין משרדי ע"י שר המשפטים אבי ניסנקורן ושר העבודה והרווחה איציק שמולי, במטרה לקבוע קריטריונים ברורים לאופן חישוב דמי מחיה בכבוד.

כיום, צווי התשלום מחושבים לפי נוסחה חדשה אך הפעם הממונה מקפיד על יישומה בשטח בדווקנות מרובה. בתחשיב, נלקחות בחשבון הכנסות נטו, מהם מופחתים "הסכום בסיסי" (מבוסס על שיעור קצבת הנכות בהתאם לטבלאות המל"ל) וכן הוצאות חריגות, ככל וישנן. את ההכנסה הפנויה שמתקבלת מחלקים לשניים ומכפילים בחלקו היחסי של היחיד בהכנסות התא המשפחתי.

לכאורה, צו התשלומים משקף מחצית מההכנסה הפנויה של היחיד, אולם לא כך הדבר.

על פי טבלאות המוסד לביטוח לאומי, הסכום הבסיסי לנפש אחת עומד ע"ס 3,311 ₪ ועל כן ההכנסה הפנויה ממשכורת ממוצעת של 6,500 ₪ נטו הינה: 3,189 ₪. באם מחלקים את ההכנסה הפנויה לשניים, מתקבל צו מופרך בסך 1,594 ₪ !!!

אין ספק כי "הסכום הבסיסי" אשר קבע המוסד לביטוח לאומי אינו תואם את יוקר המחיה במציאות הכלכלית של ימינו. "הסכום הבסיסי" מבוסס על קצבת נכות שסכומה עודכן לאחרונה במסגרת תיקון מספר 200 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה-1995. קצבה זו מהווה סכום בסיסי ומינימלי שיש להותיר בידי החייב עבור מחייתו, במטרה לספק לו אמצעי קיום אלמנטריים.

אין חולק כי סכום של 3,311 ₪ אינו יכול לספק אמצעי קיום בסיסיים גם עבור יחיד רווק ללא ילדים, שהרי הוצאות שכר דירה, אוכל, ארנונה, חשמל, מים, ועד בית, גז, כבלים, תרופות ונסיעות בתחבורה ציבורית נאמדים בסכום כפול.

זאת ועוד, צו התשלומים הגבוה אינו משרת את מטרות החוק המנויות בסעיף 1:" להביא לשיקומו הכלכלי של היחיד ולקדם את שילובו במרקם החיים הכלכליים".

כך או אחרת, הכבדה ניכרת על החייב בדמות צו תשלומים מופרך משולה ל- "זריקת אבן אחר הנופל", משום שהיחיד יפלט מההליך בעקבות הקושי לשלם. ברם, הלכה למעשה, מקופלים חייו של אדם לנוסחה מתמטית יבשה.  

חומרת הדברים מקבלת משנה תוקף בעת קושי של ממש להלין על הצו. בחוק החדש יש להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום ולשכנע את השופט להתערב בנעשה.

במצב דברים זה בתי המשפט מצויים במלכוד: מחד, ככל והשופט יתערב לטובת החייב וישנה את הצו, הרי שבמעשה זה הנוסחה שקבע משרד המשפטים תהפוך להמלצה כפי שהתרחש בתקופת הפקודה. בנוסף, להחלטה שכזו יש השלכות רוחב משום שתעודד ערעורים על הממונה ותביא להצפה על המערכת השיפוטית. לא זו בלבד, גם הממונה צפוי לערער על ההחלטה במטרה "לשמר את הכוח" שקיבל בחוק.

לסיכום, בתקופת הפקודה, כללי החישוב של צווי התשלומים היו גמישים ומשתנים מהטעם שהמלצות ועדת חריס לא אומצו בשטח. כמו כן, צו התשלומים היה ניתן לשינוי בנקל.

בחוק החדש, משרד המשפטים גיבש נוהל אחיד. כיום, צו התשלומים נקבע על פי נוסחה מתמטית המיושמת באדיקות וקשה לערער עליה.

כולי תקווה כי שר המשפטים יעשה מלאכתו במהרה ויתקין תקנות ברורות לפיהן יחושבו דמי מחיה בכבוד שיש להשאיר בידי החייב בהליך. 

עו"ד משה שגב מתמחה בהליכי חדלות פירעון לפי החוק החדש, טיפול בחובות של שכירים ועצמאים, הוצאה לפועל, תביעות כספיות ופירוק חברות.