בגידה

רינת ורוני (שמות בדויים) הכירו במקום עבודתם. רינת נשואה ורוני בזוגיות יציבה. רינת היא מנהלת חשבונות ותיקה העובדת בחברת פרסום ורוני, הצעיר ממנה במספר שנים, עובד כנציג מכירות בחברת הייטק. בצהרי כל יום, הם נפגשים בפינת העישון בכניסה למגדל המשרדים בו הם עובדים. עם הזמן, הרגישו הצדדים בנוחות זה עם זו, חלקו סיגריות, התייעצו בענייני עבודה ושיתפו בסיפורים אישיים. החשיפה יצרה פתיחות, הצדדים החלו לעקוב זה אחר זו ברשתות החברתיות והפסקת הסיגריה הקצרה הפכה למפגן אאוטפיט ססגוני. כבכל יום, סיימו את ההפסקה ופסעו יחדיו לעבר המעלית. באחת הפעמים, מספר האנשים שנכנסו יחד עמם יצר צפיפות יוצאת דופן. בשונה מפעמים קודמות, הצדדים היו קרובים מאוד זה לזו, מבטיהם הצטלבו  וריחות הבישום שעל גופם אפפו את אפם. מקרה מכונן זה היווה את יריית הפתיחה למערכת יחסים אינטימית שניהלו הצדדים, להודעות מוצפנות, מחוות רומנטיות ומפגשים מלאי קרבה.

רינת החלה לדבוק בשגרת טיפוח מוקפדת, עיבתה את שפתיה והחליקה את שערה הגלי. כמו כן, הסרטונים באינסטגרם התרבו, כך גם האיחורים בשובה מהעבודה. באופן דומה, רוני החל להשקיע במראהו החיצוני, נרשם לחדר כושר וטס לעשות השתלת שיער בטורקיה.

השינוי הדרמטי של רינת עורר את חשדו של בעלה, אשר שכר חוקר פרטי. ממצאי החקירה, באופן לא מפתיע, לא הותירו כל צל של ספק.

בעלה של רינת הזדרז להגיש תביעת גירושין. לשיטתו, חוסר הנאמנות המינית שהפגינה רינת מצדיק חלוקת רכוש לא שוויונית, שהרי היא בגדה בו וניהלה מערכת יחסים אינטימית בעודה נשואה.

בישראל, נשתמרה המסורת של מערכת יחסים מונוגמית המאפיינת את מרבית הזוגות. צביון עתיק יומין זה יונק קיומו מהדין הדתי, מכוחו מתנהלים הליכי הנישואין והגירושין במדינתנו.

שלמה המלך, המתואר כחכם מכל אדם, התייחס להתמודדות עם פיתויים בספר משלי פרק ט' פסוק יז': מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם. ניתן לשער כי רינת ורוני המוצגים בסיפור זה אינם האנשים היחידים שיצרם המיני גבר עליהם. כל דבר שהוא אסור מטבעו, מגביר את מפלס התשוקה, הסקרנות, הריגוש, המיסתורין, ההרפתקאה, החוויה והתאווה. אם כן, בני האדם נבדלים זה מזה במערכת החוקים האישית והמוסרית שהם הגדירו לעצמם, אשר מהווה מצפן לפועלם.

ואולם, מה קורה במקרים בהם אנשים סוטים מ- "התלם", אינם מצייטים ל- "נורמה" ומתקשים לאמץ את מודל הזוגיות ה- "מתבקש" ? שאלות מנחות אלו מובילות לשאלות הליבה העיקריות: מהן ההשלכות המשפטיות בגין מעשה בגידה והאם הוא בא לידי ביטוי בהליך הגירושין ? האם בגידה מצדיקה סטייה מהסדר איזון המשאבים השוויוני הקבוע בחוק יחסי ממון והאם יש מקום לשיקולי "אשם" בהליך הגירושין ?  

בג"צ הבוגדת החדש

ביום 24.10.22 ניתן פסק דין בבג"צ 8463/19 אשר עסק בנושא זה. 

המדובר על בני זוג אשר נישאו בשנת 1976 ובמרוצת השנים הביאו לעולם שלושה ילדים. בשנת 2013, לאחר 37 שנות נישואין, הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי ברחובות וטען כי אשתו בוגדת בו. בהיבט זה, לא היתה מחלוקת כי במשך 11 שנים, היינו החל משנת 2002 ועד למועד הקרע (מועד הגשת תביעת הגירושין מצד הבעל), ניהלה האשה מערכת יחסים אינטימית עם אדם אחר, במקביל לחיי הנישואין שלה.

הבעל כרך לתביעתו את ענייני הרכוש (למעט בית המגורים המשותף שהליך בעניינו התנהל באותה עת בבית המשפט לענייני משפחה). כמו כן, טען כי יש לקבוע חלוקת רכוש לא שוויונית לאור מעשה הבגידה של האשה. הצדדים התגרשו באופן סופי בשנת 2014.

במסגרת ההליך בערכאה הראשונה, קרי בית הדין הרבני האזורי, נחלקו הצדדים בשאלת תאריך הפירוד שלפיו יערך איזון המשאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון. הבעל טען כי יש להקדים את מועד איזון המשאבים בין הצדדים למועד שבו האשה החלה לקיים את מערכת היחסים האינטימית מחוץ לנישואין (2002). האשה טענה כי מועד הפירוד הינו ביום הגשת תביעת הגירושין (2013).

בית הדין הרבני האזורי צידד בבעל וקבע כי יש להקדים את מועד הפירוד לשנת 2002. הנימוק לכך הינו שבגידה רציפה הנפרסת על פני תקופה ממושכת, מהווה הפרה של השותפות הבסיסית שבין הבעל לאשתו. לפיכך, החל ממועד הבגידה הראשון לא היו חיי שיתוף בין הצדדים שהם הבסיס לזכויות על פי חוק יחסי ממון.

האשה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול אשר התקבל באופן חלקי. בערכאה השנייה, בית הדין הרבני הגדול ערך הבחנה בין שני מצבים: כאשר בן הזוג הנבגד היה מודע למעשה הבגידה, הדבר לא ייחשב כנסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקת רכוש לא שוויונית. לעומת זאת, טרם הוכרעה השאלה כאשר מעשה הבגידה הוסתר מבן הזוג הנבגד. עוד נקבע כי בנסיבות בהן אחד מבני הזוג מקיים מערכת יחסים אינטימית מחוץ לחיי הנישואין, נוצרת "שיתופיות מוחלשת" שלפיה איזון המשאבים בין בני זוג יתבצע באופן שאינו שוויוני.

בית הדין הרבני הגדול הדגיש כי הסיבה לקביעת "שיתופיות מוחלשת" בשל אי-נאמנות מינית אינה הענשת בן הזוג שבוגד, אלא התחקות אחר יחסי הממון שבין בני הזוג והמערך השיתופי שקיים ביניהם, וכי מצב שבו אחד מבני הזוג מנהל מערכות יחסים מקבילות לאורך זמן רב, ובמיוחד בלא ידיעת בן הזוג האחר, יש בו כדי ללמד על חולשתה של השיתופיות ביניהם. עוד קבע בית הדין הרבני הגדול כי הסתרת מעשה הבגידה מבן הזוג שקולה לכפיית שיתוף, מפני שאין בידי בן הזוג הנבגד את המידע הרלוונטי לצורך קבלת החלטה מושכלת לעניין זה. על כן, הדבר דומה ל- "הטעיה" לפי דיני החוזים וכי קיים קושי להניח שבן הזוג שנבגד היה ממשיך בחיי הנישואין ובכוונתו לשיתוף רכושי ככל שהיה מודע למעשה הבגידה.

לצד זאת, קבע בית הדין הרבני הגדול כי במהלך חיי הנישואין, הן לפני מעשה הבגידה והן לאחריו, תרמה האשה למאמץ המשותף במשק הבית, ולכן אין לשלול לחלוטין את חלקה ברכוש שצבר הבעל לאחר מועד הקרע. בהתאם לכך, בית הדין הרבני הגדול קבע חלוקת רכוש בשים לב להבחנה בין שתי תקופות זמן: החל ממועד תחילת חיי הנישואין (1976) ועד למועד הקרע (2002) יאוזנו הנכסים של הצדדים באופן שוויוני. כמו כן, החל ממועד הקרע ועד למועד הגשת תביעת הגירושין (2013) יאוזנו הנכסים ביחס של 80% לטובת הבעל ו- 20% לטובת האישה.  

כך או כך, הן בית הדין הרבני האזורי והן בית הדין הרבני הגדול קבעו כי יש לבצע חלוקת רכוש באופן לא שוויוני, בהתייחס למעשה הבגידה הממושך של האישה.

האישה הגישה עתירה לבג"צ וטענה כי בתי הדין הרבניים ביססו את הכרעתם לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים על סמך שיקולי נאמנות מינית בלבד, בניגוד לפסיקת בג"צ ובניגוד לתכליתו של חוק יחסי ממון. בין היתר, טענה האישה כי בהתאם לדין האזרחי, אין להעניק משקל לשיקולי אשם במסגרת הדיון שנוגע לחלוקת הרכוש ובפרט לשיקולי נאמנות מינית במסגרת חיי הנישואין. בנוסף, נטען כי על פי סעיף 6א לחוק שיווי זכויות האשה, התשי"א 1951 , לכל אישה זכות מלאה על גופה. לפיכך, מסורה לה האוטונומיה לניהול חייה האינטימיים, כך שייחוס אשמה בגין אי נאמנות מינית במהלך חיי הנישואין פוגע בכך.

עוד טענה האישה כי לא היה מקום להקדים את מועד הקרע לשנת 2002, מועד תחילת הבגידה בבעל.

במוקד עתירתה, ניצבת השאלה האם אי נאמנות מינית לאורך זמן ממושך, ואשר הוסתרה מבן הזוג הנבגד, מהווה "נסיבות מיוחדות" המצדיקות סטייה מכלל האיזון השוויוני הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, זאת, כאשר לא היה למעשה הבגידה כל השפעה על התנהלותו הכלכלית של משק הבית המשותף.

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק השיב על שאלה זו בשלילה. בדין האזרחי קיימת מגמה ברורה לניתוק הקשר שבין שיקולי אשם בפירוד לבין חלוקת הרכוש לאחר הגירושין, והדבר אף עוגן בפסיקות בימ"ש. כמו כן, העיסוק באשם עלול להוביל להחרפת הסכסוך ולתמרץ את בני הזוג לנקוט בפעולות פוגעניות ופולשניות אחד כלפי השני, קל וחומר כלפי ילדיהם.

עוד נקבע כי "משטר של אשם" עלול לגרור את בית המשפט לבירור שאלות מורכבות מעולם הרגש ומדעי ההתנהגות, אשר אינן מתאימות להכרעה שיפוטית כלל ועיקר. משכך, "פתיחת הדלת" באופן שההתדיינות בין הצדדים תקיף את כלל ההתנהגויות האמורות, היא אינה רצויה, אינה אפשרית ואף עלולה להפוך את בתי המשפט ל- "זירת התחשבנויות כללית" בין בני הזוג.

לצד ברירת המחדל בחוק יחסי ממון, לפיה חלוקת הרכוש בעת גירושין תהיה שוויונית, נקבע במסגרת החוק חריג מוגבל בהיקפו המקנה לבית המשפט סמכות לסטות מהכלל: בהינתן "נסיבות מיוחדות" המצדיקות זאת.

הנה כי כן, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מעניק שיקול דעת לבית המשפט לסטות מהסדר איזון המשאבים השוויוני הקבוע בסעיף 5 לחוק, באמצעות 4 חלופות:

קביעת נכסים מסוימים ששוויים לא יאוזן בין הצדדים, קביעת יחס חלוקה שאינו שוויוני בין הצדדים, קביעת שווי הנכסים לפי מועד מוקדם ממועד איזון המשאבים וכן ביצוע איזון המשאבים ביחס להיקף הנכסים שהיה לצדדים במועד מוקדם ממועד איזון המשאבים.

אף לעניין אופן הפעלתו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון, נקבע בפסיקה כי הסעיף לא נועד לאפשר "חלחול" של שיקולי אשם לסוגיות הרכושיות. הובהר גם כי סעיף זה לא נועד "להכניס בדלת האחורית" את יסוד האשם בגירושין.

כפועל יוצא, אי נאמנות מינית ממושכת כשלעצמה לא מעלה ולא מורידה מן המאמץ המשותף שהשקיעו בני הזוג במהלך חיי הנישואין ובבניית משק הבית. על כן, כאשר אי הנאמנות לא השליכה על התנהלותו היומיומית של משק הבית, ועל התרומה למאמץ המשותף, שלילת זכויות ממוניות מהווה למעשה "קנס" על בן הזוג הבוגד, "קנס" על עצם הבגידה.

בהינתן מסקנות אלה, בג"צ קבע כי פסקי הדין של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול בטלים. עוד נקבע כי האישה זכאית למחצית מכלל הנכסים (לרבות נכסי קריירה ומוניטין) שנצברו על ידה ועל ידי המשיב, החל מיום נישואיהם ועד לפרידתם בפועל, בהתאם להסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.

לסיכום

בעת גירושין, פירוק השיתוף ואיזון המשאבים נקבע באופן שוויוני על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון. ההסדר הסטטוטורי לחלוקת הרכוש במסגרת חוק יחסי ממון אינו מבוסס על כוונת שיתוף אלא על עקרונות השוויון והמאמץ המשותף.  על אף האמור, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מאפשר לסטות מכלל זה בהתקיים "נסיבות מיוחדות" המצדיקות זאת. ההלכה הפסוקה קובעת כי קיימת מגמה ברורה לניתוק הקשר בין שיקולי אשם בפירוד לבין חלוקת הרכוש בגירושין. כפועל יוצא, אי נאמנות מינית אינה מהווה "נסיבה מיוחדת" המצדיקה סטייה מהכלל של חלוקת רכוש שוויונית, שכן הדין האזרחי אינו נועד "לרפא לב שבור".

שונים הם פני הדברים כאשר מעשה הבגידה השפיע על המישור הכלכלי של חיי הנישואין או כאשר מעשה הבגידה גרם לעזיבת הבית המשותף. במצב זה, תרומתו של בן הזוג הבוגד למשק הבית המשותף הינה בבחינת "שיתופיות מוחלשת".

עורך הדין משה שגב עוסק בדיני משפחה וירושה. הינו מגשר, בורר ומוסמך לערוך ייפוי כוח מתמשך מטעם האפוטרופוס הכללי.

עו"ד שגב בעל ניסיון רב בתחום. במהלך השנים ניהל תיקי משפחה מורכבים במקצועיות ורגישות, כאשר הידע המשפטי שצבר תורגם לנצחונות בתיקי תביעות שהוביל.

משרדו חרט על דגלו להעניק שירות משפטי ללא פשרות, באסטרטגיה המשפטית שהוגדרה עבור הלקוח. לצד זאת, עו"ד שגב מלווה את לקוחותיו באופן אישי ומעניק שירות חם ומסור.

בכל שאלה או עניין הנכם מוזמנים לפנות לעורך הדין משה שגב, עורך דין גירושין בתל אביב, לקבלת ייעוץ ממוקד אשר ידאג לאינטרסים ולזכויות שלכם ללא פשרות.

*** מאמר זה אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי אישי. על הקורא להתייעץ עם עו"ד העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה משפטית. לפיכך, כל המסתמך על האמור לעיל עושה זאת על אחריותו בלבד.

זקוקים לעורך דין לדיני משפחה

אל תתפשרו על הזכויות שלכם

צרו קשר עוד היום לפתרון משפטי נכון
ועו"ד משה שגב בהקדם האפשרי